היהדות כולה - על רגל אחת 

לאחר מעמד ההיסטורי הנשגב "מתן תורה", בו נגלה ה' לעם ישראל במעמד הר סיני, מפרטת התורה בפרשתנו את המצוות אותם נצטווינו בהר סיני. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". "ואלה", ב - ו' רבתי. ללמדך כי "מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" (רש"י) .

אילו נשאלנו, מה הן המצוות החשובות בתורה? בוודאי היינו משיבים: שבת, תפילין, מזוזה, חגים, יום הכיפורים, איסור מאכלות אסורות, דיני אישות... והנה לאחר כל המעמד הנשגב בו ניתנה התורה בקולות וברקים, במעמד ייחודי של גילוי ה' מול קהל של מיליונים, מצטווים אנו על זכויות עבד עברי, דיני נזיקין, איסור צער גר, יתום ואלמנה, דינים שבין אדם לחברו. מדוע?

כפי שהתורה היא שלימה, כך עלינו להגיע "לשלמות האדם" עלי אדמות. אין שלימות אלא בשילוב ובהקפדה על מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. ממש כפי שהתורה ניתנה בשני לוחות הברית, אלה ש"מזה ומזה הם כתובים". כי רק בקיום שני החלקים האלה יחד - יקרא האדם - "האדם השלם".

מעשה היה ברבנו "החפץ חיים", שהתיישב על ידו יהודי. התעטף בטליתו. כרך את הטלית מסביבו ופגעו ציציותיו בעיניו של אחר. הרב שהיה אציל נפש, ניגש אליו  והעיר לו בשקט נפשי: " זכור בני, כי בדרכך לקיים מצווה, עשה אותה! אך לא על חשבון אחרים. התעטפת בטלית... אך גם פגעת בעינו של יהודי שישב מאחוריך", וזה בגדר "מצווה הבאה בעבירה" (מסכת ב"ק, צא, ע"א) - שנחשבת כעבירה.

דווקא מצוות הברורות מאליהן - אלה שהשכל מחייבם, יש לשמור עליהם מפני שהקב"ה ציווה עליהם. לכן, מפרש בעל "החידושי הרי"ם" הדגישו חז"ל ש"אף אלה מסיני" - להגידך, שגם המצוות השכליות כוחם יפה משום שניתנו בסיני.  כך איסור "לא תגנוב" - מצווה גם על גניבת הדעת. או על גזל שינה. "לא תרצח" - על הלבנת פני חברו ברבים שהוא כמו רצח ממש! וכן הלאה.

נשים לב! דווקא במצוות שבין אדם לחברו - השכליות, קשה לאדם לקיימן. זאת עובדה. דווקא במצוות צדקה, לשון הרע, הכרת הטוב, רגישות לזולת, דיבור ... נכשלים. מדוע? הרי ההיגיון היה מחייב ההיפך?

נקדים בסיפור: רבה של פראג, הגאון רבי יונתן אייבשיץ, נשאל פעם: מדוע האיש הפונה בשאלה של איסור והיתר, אם יפסוק הרב להטריף את הפרה - השווה הרבה, יצדיק עליו את הדין. ואילו בסכסוך כספי מול חברו, אם יפסיד יסרב הוא לקבל את הדין?

השיבו הגאון: כי כאשר המדובר הוא במצוות שבין האיש לקונו, שם אין לו מישהו שנהנה מכך. מה שאין כן, בדיני ממונות, אין לו טרוניא על כך שהוא הפסיד, כי אם על כך "שחברו הרוויח".

כך, בעולם התחרותי והאגואיסטי, קשה לתת צדקה, לעשות חסד, קשה לפרגן! לכן התורה מצווה עליהם בכפלים: "פתוח תפתח" (דברים, טו, ח, יא) "נתון תתן" (שם, י)  "העניק תעניק" (שם, פסוק יד). ומתגמלת בכפלים "כי ברך יברכך" (שם, פסוק ד).

הגמרא (ברכות, כח, ע"ב) מספרת: "כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא, אמר להם היזהרו בכבוד חבריכם".  בקשה פשוטה לכאורה,  אך המציאות מחייבת שיפור ניכר.

לא בכדי חז"ל מגדירים את האיש החסיד בהגדרה אחת: "זה שיקיים את דיני הנזיקין" (מסכת בבא קמא ל, ע"א). או לפי הלל הזקן: "מה ששנואי לך, לחברך אל תעשה" (שבת לא ע"א), ולרבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

בניגוד ליצר התחרותיות הקיימת, יש להתחזק דווקא במצוות  שבין אדם לחברו, אהבת הזולת, פרגון הדדי, הכרת הטוב, עזרה ... שהרי "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא הנימה" (יומא לח, ב). כל אחד בתפקידו עלי אדמות. כך נזכה לגאולה השלימה במהרה בב"א.